את מגיעה לאימון כדי שיגידו לך איפה את אשמה במצב שלך! בגלל דפוסי התנהגות, מחשבות והרגלים רעים, את בעצם רווקה בת 30, ושאף אחד לא יספר לך סיפור אחר!!
לפני שתשפכו עליי קיתונות של אש, אני ממש לא חושבת ככה!
אבל אני יודעת שהרבה פעמים זו התחושה שמועברת. כאילו אימון אישי הוא תחליף בוגר למורה המעצבנת ללשון שלא סבלה אותך וצקצקה על כל משפט שהוצאת מהפה, או לאבא ואמא שביקרו אותך על מה שעשית, למרות שהבנת שהם עושים את זה מכוונה טובה ודאגה.
וזה כל כך כואב לי, כי יש גבול כל כך דק שעובר בין מודעות ולקיחת אחריות, לבין אשמה ואכילה עצמית. אבל הפער של מה שהם יוצרים בנפש הוא פער של שמיים וארץ!
הרבה פעמים אני שומעת סיפורים שגומרים לי את הלב. בנות מספרות על כל מיני תהליכים שהן עברו בהקשר לחיפוש הזוגיות. תהליכים שהרעיון שבהם משך אותן, ואולי הן אפילו האמינו בו מאוד. אבל בפועל, בדיעבד, הן קיבלו הדרכה שעשתה להן צביטה בלב. הן לא היו שלמות איתה, הן הרגישו שהן יוצאות אשמות וקטנות, או שהן אונסות את עצמן לעשיה מסוימת שלא נוחה להן.
נו, מה הבעיה? זו המטרה של אימון, לא? כמו באימון גופני, גם כאן- כשהשריר כואב, זה סימן שיש התקדמות!!
זה נכון מאוד, אבל כשזה יורד לרובד המעשי זה מתפרש הרבה פעמים בצורה ממש מעוותת.
תהליך של אימון אמור להוציא אותי מאזור הנוחות שלי, לעזור לי לחשוב אחרת, לתת לי כלים לברר עם עצמי דברים לעומק ולקבל החלטות מושכלות, לפתח מנגנונים מטיבים וסכמות התנהגות חדשות.
אבלללל- המטרה העיקרית של האימון היא להשאיר אותי בסוף עם ההפנמה המרכזית שאני מלאת עוצמות וייחודיות! ורק בעזרת העוצמות הללו אוכל להתקדם משם לבד. אני היחידה שיכולה לקדם את עצמי, ולא אף אחד אחר. אני היחידה שיודעת מה טוב לי! המאמנת רק באה לשקף, בלי כיוון, אג'נדה או דרך סלולה!
אני אמורה לצאת עם הידיעה איך לאמן את עצמי, איך לאתגר את עצמי כל פעם לעבר יעד חדש, איך לשאול את עצמי את השאלות הנכונות, ויותר מהכל- איך לענות לעצמי!
גם אם כל התובנות על הדפוסים החוסמים שלי הן לגמרי נכונות-
אם אני יוצאת עם תחושה שאני אשמה,
ושלמאמנת יש את כל התשובות,
ושהמנגנונים הלא- משרתים שלי הם באשמתי,
אז אין לי כוח להביא את עצמי ליעד!
כי הכוח שלי הוא בעצם חולשה.
והוא זה שהביא אותי למצב התקוע הזה.
ומי שתוציא אותי ממנו תהיה המאמנת.
הכוח נמצא אצלה.
ופה מתחילה הבעיה. אם מכתיבים לי תשובות, אני לא אדע לענות לעצמי בהמשך החיים.
ואני אהיה תלותית במאמנת.
ואח"כ באנשים אחרים.
הביטחון העצמי שלי יירד.
אני אכנס עמוק יותר ויותר ללופ של הדפוסים המעכבים.
של לא להיות נאמנה לעצמי ולאינטואיציות שלי.
של לחשוב מה אחרים חושבים.
של לרצות אחרים.
של לבקר את עצמי.
ולא אבין למה אני לא מתקדמת.
הרי הבנתי את כל התובנות הכי עמוקות שיש!
וזה יישאר ככה, ויתחזק, עד שאבין
שאם התובנות לא מעצימות אותי,
ולא נותנות לי חופש בחירה,
ואני לא שלמה עם הבחירות שלי,
אז הן עושות פעולה הפוכה לגמרי!
הן גורמות לי להתרחק מעצמי, להתרחק מהקב"ה, וממילא להתרחק מהשפע שמזומן לי ומהאיש שלי!
ולצערי כי רב, אני פוגשת לא מעט בחורות כאלה, שמגיעות אליי אחרי כמה תהליכים כאלה לאורך השנים.
והן מגיעות בלי אמון באימון, בלי אמון בעצמן שהן באמת יכולות להחליט נכון.
הן מרגישות ברצפה, כי הן עשו בדיוק את מה שכיוונו אותן, ממש לפי הספר, ושום דבר לא עובד!
אז כנראה שמשהו בהן דפוק, או שמשהו באימון אישי דפוק!
ואז הן מתרחקות עוד ועוד מעצמן.
ומתרחקות יותר ויותר מלהיכנס לתהליך חדש, שיכול באמת לקדם ולהאיר אותן.
אז כמובןןןן שלא כל התהליכים הם כאלה, ויש לא מעט מאמנים ומאמנות סופר מקצועיים בחוץ.
אבל הרבה פעמים מי שנכווה ברותחין, כבר לא יתקרב לצוננים.
ועל זה כל כך כואב לי!
אז רציתי לשתף בכאב ובתחושת הפספוס שלי כשאני רואה מקרים כאלה, וגם לדייק את הנקודה החשובה הזו- למי שחושבת להיכנס לתהליך אימון, או למי שעברה בעבר תהליכים דומים- תדעו להפריד בין אימון אחד למשנהו, ותדעו ממה להיזהר ועל מה לא להתפשר.
Comments