top of page
תמונת הסופר/תעדן סורוזון

דיבור של הנשמות




חשבתי לעצמי השבוע- אם הייתי נפגשת עם אדם שחי לפני 500 שנה, אלף שנה- היה לי על מה לדבר איתו?

התחלתי להריץ שיחה בראש, וכמעט בכל משפט הייתי צריכה לעצור- "רגע, אין לו מושג מה זה הקפה של הבוקר, וגם לא מה זה אינסטגרם, או מדיה, ולא מה זה המצב במזרח התיכון או יוקר המחיה, או עם ישראל בארץ ישראל". איזו הזיה.

אז מה בעצם משותף בינו לבינו? האם המין האנושי שינה לגמרי את פניו?

והבנתי שלא. אדם הוא אדם הוא אדם, לא משנה באיזו מאה הוא חי. הטבע האנושי הוא זהה, רק שכל פעם הוא מתמודד עם סיטואציות וניסיונות שונים בהתאם לדור.

ובעצם גם בין אנשים בני אותו הדור יש הרבה פעמים שפות שונות, כי כל אחד מגיע מרקע שונה וחווה חוויות שונות בחייו, ולכל אחד מבנה אישיות שונה.

כמה פעמים אנחנו מנהלים שיח עם אנשים סביבנו על כל אותם דברים חיצוניים, משתנים, שהם לא באמת הנשמה שלנו- ה"מסכים" שלנו. המחשבות, הרגשות והמעשים שהם לא לבושי הנפש האמיתיים שלנו, אלא לבושים של הסביבה, של מה ששמענו ברשת, של פוליטיקה, של איפה גדלנו, של "אמור"ים, של מה "נכון ולא נכון".

וכמה פעמים אנחנו מנהלים את השיח הפנימי, של הנשמה, של הטבע האנושי שלנו- על המחשבות שלנו על החיים, לאן היינו רוצים להגיע, מה אנחנו מרגישים, איזה חותם העולם משאיר עלינו ואיזה חותם אנחנו משאירים עליו.

אני חושבת שהשיעור הזה כל כך רלוונטי לכל מערכות היחסים בחיינו, אבל בעיקר למערכות יחסים זוגיות, לדייטים. שם אנחנו רוצים לפתח שיח של הנשמות, של הלבבות, אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו נשמה אחת. ויש כל כך הרבה מסכים תקשורתיים בדרך לשם.

שתפו אותי- באיזה קשר בחיים שלכם אתם מרגישים שיש שיח אמיתי של הנשמות?

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page