היא: "זה קצת פוגע בי כשאתה לא מתקשר אליי או כותב לי יום שלם."
הוא: "אני מצטער, קורה שיש יום עמוס, אין לי שליטה על זה. פשוט תדעי את זה להבא שאם לא התקשרתי, יש לזה סיבה, זה לא אישי, סבבה?"
היא: "תדעי? אני לא מבינה למה זה קשה לכתוב לי אפילו הודעה של בוקר טוב, או אפילו סתם להודיע שיוצא לך יום עמוס..."
הוא: "טוב, זה יוצא מפרופורציות, סה"כ לא התקשרתי אלייך כמה שעות. הדיבור הזה לוחץ עליי. אני בטוח שיש לך עוד דברים בחיים חוץ ממני."
🤯🤯🤯🤯🤯🤯
תקשורת היא הבסיס של כל קשר. ביקורת היא כלי מרכזי בחיי התקשורת שלנו, עם עצמינו ועם אחרים.
היא משמשת אותנו בחשבון הנפש, ומסייעת לנו להתקדם בחיים ולא להישאר בבינוניות או במקומות אפלים.
אז למה לוותר עליה??
כי במקביל היא גם פוצעת, קוברת, ובעצם עושה בדיוק את ההפך ממה שהיא התכוונה לעשות- היא מעכבת כל התפתחות אישית של האדם, מתוך תחושת ייאוש עצמי.
כמו שאומר הרמב"ם: "כשיחשוב עצמו חסר ופחות, לא יגדל בעיניו חיסרון שיעשהו". דווקא מתוך ביקורת והנמכה עצמית, אנחנו ~פחות~ מקדישים תשומת לב לחסרונות שלנו, כי אנחנו פשוט לא מאמינים ליכולת שלנו לגדול מהם. ככה לגבי ביקורת עצמית, וככה לגבי ביקורת חיצונית.
ואם זה ככה בינינו לבין עצמינו, וודאי שגם בין בני זוג.
הביקורת מונעת מאיתנו לעשות את העבודה הפנימית שלשמה התכנסנו- עבודת חיבור הלבבות, ומביאה אותנו בעיקר לפירוד לבבות, פירוד בין הטוב שיש באדם לבין הרע שאני רואה בו.
תקשורת בלי ביקורת- לחלקנו זה פשוט, לחלקנו זה פצע ילדות שטרם הגליד, ולחלקנו זה נראה בלתי אפשרי.
כך או כך, צריך לדבר על זה. דחוף. הנושא הזה כל כך קריטי, כי הוא מקור המוטיבציה, או חוסר המוטיבציה שלנו בעולם, והוא זה שיכול להכתיב את המימוש של הייעוד שלנו בעולם- אם נאמין באמת בגדילה ובהארה שלנו את העולם, או אם לא.
ובכלל- מה זה אומר, פשוט להבליג ולסתום על כל דבר שמפריע?? או לבקר בלי ביקורת?? איך זה אפשרי?!
מוזמנת לבוא ולפסוע יחד איתי את המסע הזה אל תוך הנפש שלך.
Comentários